ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״כ ב

1 רש"י פתח ↗

ומה עופות שאין המום פוסל בהן - דאמר מר תמורה דף יד. אין תמות וזכרות בעופות:

1 פרדס יוסף פתח ↗

ויעל ערש"י אף ביום ח' שימש משה, ובזבחים י"ט: כל כיור שאין בו לקדש ד' כהנים ממנו אין מקדשין בו שנ' ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, וכ' רש"י משה ואהרן תרי ובניו תרי שאף משה כהן הי' בז"י מלואים ואע"ג דלא כהני בב"א מיהו קרא להכי מידרש, ובהגהות נוב"י כ' דרש"י סותר משנתו דשם כ' דלא בהני בב"א, ובתורה כ' דביום ח' הקריב משה קרבנות צבור ואהרן קרבנות חובה, ואפ"ל דס"ל כיון שחלוקין בהקרבתן קרבן שקרב זה לא קרב זה לא חשוב כהני בב"א, ול"ה צריך שיעור קידוש ד' כהנים כיון שלא שמשו בשעה א', הי' אפשר ליתן מים בתוך הכיור בין קרבן שהקריב עשה לקרבנות שהקריבו אהרן ובניו, וע' זבחים ק"א: אם משה כהן הי', וע' בדורש לציון דרוש א' ד"ה ואומר אני, ודרוש ג' ד"ה ועכשיו מ"ש בענין זה, ובס' בית יהודה כאן בזה, וע"ע בר"מ פ"ה הי"ג מביאת מקדש וכ"מ, ובתו"ת אות ט' - ותוה"מ תשא ל' י"ט, ויקרא סי' ר"נ בזה, - ומשנת אליעזר מ"ת דף פ' ע"ג:וראיתי בשו"ת בית יצחק או"ח סי' ל"ה שהק' בזבחים ק"א: יליף רב דמשה כ"ג הי' וחולק בקדשים דכ' מאיל המלואים למשה הי' למנה, לפמ"ש שם בגמ' לא בבמה לזר וברש"י דבבמה הותר לזר לאכול ק"ק, ולתוס' ע"ז ל"ד. ד"ה במה דבז' מלואים הי' דין משכן כבמה ע"ש, והי' מותר לזר בק"ק ואיך מוכח דמשה הי' כ"ג, ולרש"י י"ל שפי' למנה לשון חלוקה בכהנים ומשמע דלא דייק מלשון חלוקה ולא מדאכל דדלמא גזה"כ הי' אבל צ"ל דעו"ק לתוס' מקרא דורחצו ממנו משה ואהרן ובני' בפ' פקודי, ופרש"י בזבחים י"ט. אע"ג דלא שמשו בב"א מ"מ קרא להכי מידרש, וס"ל דלא שימש משה רק בז' מלואים' ולהמבואר בסוף זבחים דבמה א"צ לקדש א"כ למה רחץ משה בז' מלואים כיון דדינו כבמה, אך רש"י פקודי לא פי' כן וכמשה"ק הנ"ב, וי"ל דבחומש קאי למ"ד דשימש כל מ' שנה בכ"ג לכן פי' בח' למלואים השוו כולם, אבל למ"ד דל"ה כ"ג לא שימש רק בז' ובגמ' פירש כהך מ"ד, וזה לא כמזרחי פקודי דדוקא בח' שימש ולא אח"כ דזה לא כמאן:ולפ"ז א"ש נמי תוס' דקאי למ"ד דשימש כל מ' שנה ורחצו קאי בח' למלואים, וי"ל דבז' למלואים הי' למשכן דין במה, אמנם יש לומר דל"ה למשה דין כ"ג ורק בז' שימש, ובז' הי' למשכן דין במה, א"כ ורחצו איך מוקי לה דבח' לא שימש ובז' ל"ב רחיצה, וע"כ למ"ד לא שימש רק בז' ל"ה למשכן דין במה, וא"ש הקו' דגמ' הוכיח דמשה הי' כ"ג כל מ' שנה מדכ' למנה, דאי"ל דאכל משום דהי' למשכן דין במה דאס"ד דל"ה כ"ג ולא שימש רק בז' ע"כ ל"ה למשכן במה מורחצו. וממ"נ מוכח שהי' כ"ג וער"מ כ"ה הי"ג מביאת מקדש, ובס' משנת אליעזר מ"ת דף פ' ובעקדה שמינו שער נ"ט כ' טעם ושרפו את שעיר החטאת לפי שהי לאהרן שיתוף בחטא ההוא אשר נקרב עלי' שאין ראוי' לאכול ממנה, והנה לפנינו דברי הש"ס זבחים ק"כ: דכהן דמייתי חטאת יפה כחו כחטאתו ועבודתו ועורו שלו, ע"ש ברש"י ד"ה ומה במקום שיפה כחו כחטאמ ע"ש, וע"ע בחת"ס או"ח קע"ג, ומ"ש בדברי' בשו"ת בנין דוד סי' א' אות ד' ובמפתחית שם בזה:

2 רש"י פתח ↗

תורת זבח השלמים - תורה אחת לכל השלמים ואפילו לשלמי במה קטנה למה שאמור בענין ומה אמור באותו ענין זמן לתודה וזמן לשלמים ומחשבת פיגול והא דאיצטריך לרבויינהו משום דאתי מבנין אב דהלן ישרף והיוצא ישרף דלא יפסול בה זמן לפיכך הוצרך לרבותו:

2 הגהות יעב"ץ פתח ↗

גמ' לא יהא זמן פסול. צ"ל פוסל:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ורבינו הקדוש התיר כו'. והנה גבי בית שאן נקט לשון התיר ולא נקט נמנו וגבי אשקלון נקט נמנו משום דמבואר בתוספתא ס' אהלות דהתירוה שבלא במנין וע' בירוש' שביעית פ"ו ודמאי פ"ב דהוי מבעלי מסין וכיון דאח"כ בטלה הקדושה א"צ מנין ולכך מבואר בחולין דף ז' דמתחילה לא הסכימו בהיתר של בית שאן משמע שלא היה ע"ז מנין משא"כ באשקלון היה צריך מנין כיון דכבשוה כמבואר בירוש' שביעית שם ונ"מ ג"כ אי יש בהן גזירה דארץ העמים ע' בר"ש באהלות ובירוש' פ"ז דיבמות ושביעית פ"ו בהך דר' ישמעאל בר' יוסי משום דעל הני דבעלי מסין פקעא ממילא משא"כ בהני שכיבשו ובזה הוה מחלוקת בירוש' פ"ו דשביעית אם גזרו מיד או צריך להמתין מ' יום כמו גבי מדור וזה תליא אי פקע רק מכאן ולהבא או דהוי טעות למפרע וזה ג"כ אי צריך מנין או דבטיל מאליו תליא בזה דכל דבר שצריך ב"ד להתיר נקרא ההיתר רק מכאן ולהבא וכ"כ בזה במק"א בהא דמבואר ביבמות דף ע"ז וכ"מ כל ת"ח שמורה הלכה אם קודם מעשה כו' ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת ר"ל דלאחר מעשה לא מהני ההיתר שלו אלמפרע רק אלהבא וכן מוכח בירוש' סנהדרין פי"א גבי זקן ממרא ובירוש' יבמות פ"ח גבי רות דאמ"ש דאם באת מאתמול לא הי' מקבלין אותה דהיום נתחדשה הלכה משמע דשוב לא יקבלוה כלל. וע' בירוש' שביעית פ"ו ה"ב דצור הוא מסוריא ולק' בהל' מעשרות פי"ג ה"ה דקרובה לא"י ובה"ז מבואר דצידון יותר קרובה וצידון טמאה משום ארץ העמים כמבואר בע"ז דף י"ג וכ"מ ובתוספתא ס' אהלות בהך דרשב"ג וע' הל' קדה"ח פ"ה הי"א דגם אשקלון הוה מסוריא ורבינו חשב שם נוב בכבוש שני ובירוש' פ"ב דדמאי מבואר דהוי בכבוש ראשון ע"ש בס' ה"א ואפשר דזה ר"ל בירוש' פ"ו דשביעית הדין חוטא דנאה ר"ל דיש בו מכבוש א' ומכבוש ב' וע' לק' בה"ט דאשקלון היא מתחום א"י ובירוש' פ"א דגיטין ה"ב אמר דעיירות שבתחום עכו והן סמוכות לציפורי מהו לענין בפ"נ וע' בתוס' מעש"ש פ"ב גבי עיירות שבתחומין ובבכורות דף נ"ה ע"א גבי ירדן ותוספתא דב"ק פ"א ובירוש' פ"ד דחלה ה"ח ותוס' גיטין דף ו' גבי אקטיספון ובסנהדרין דף ה' וכבר הארכתי בזה בח"ג בפ"א מהל' כלאים בהך דירוש' דחלה פ"ב ה"ב גבי ספר של א"י אי קדיש או לא ובזה יובן מש"כ בספרי ס' ברכה פ"ס שנ"ה דכל הסמוך לספר נמשל כאריה ר"ל כך לפמש"כ במק"א דמיצר הוא דבר הבא משניהם ולא שייך לומר מחצה לזה ומחצה לזה כיון דיש לשניהם רשות בו וע' בהך מחלוקת דעירובין דף ע"ו ע"ב גבי כותל שבין ב' חצירות לענין תשמיש דפליגי בזה רב ור"י ואזלי לשיטתי' בירוש' ס' ב"מ גבי מיצר דאם מצאו שם מציאה אי שייך לזה הכל ולזה הכל או יחלוקו ובהך דב"מ דף ק"ז ע"א גבי אילן העומד על המיצר דפליגי רב ושמואל בכעין זה וכ"כ מזה בח"א פ"ה מהל' שבת דגבי ביה"ש דאף רגע האחרון הוא כלול משניהם ולכך אף דלענין זריקת הדם אין שם לילה עליו מ"מ נפסל הדם מחמת ששקעה עליו חמה וזה ר"ל הך דזבחים דף ל"ח ע"ב דג' מתנות אין נקרבות בלילה לא משום דנפסל בשקיעת החמה וע"ש דף נ"ו ובמש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס אי שייך בזה גדר קליטו מזבח וכן נ"מ לגבי במה למ"ד דלילה כשר ע' זבחים דף ק"כ מ"מ שקה"ח פוסל בו וע' תוס' ב"מ דף ק"י ע"ב גבי אי בעי לינת כל הלילה ולק' אבאר זה. עכ"פ היכא דהדבר כלול משניהם יש בו ב' השמות רק היכא דהחסרון הוא מחמת דיש בו שם האחר אז יש בו גדר פסול אבל רק מחמת שנסתלק ממנו הראשון אז ביה"ש כשר והנה גבי אויר קי"ל דאוירא מבלבל ולא שייך בזה זה הפסול ע' גיטין דף כ"ב וזה מחלוקת בעירובין דף פ"ה אם אדם אוסר על חבירו דרך אויר ושם דף פ"ח ע"א וזה ר"ל בזבחים דף נ"ה ע"א כך התנו אוירא דבנימין קרקע דיהודה ר"ל כך דשם היה המיצר שבין יהודה לבנימין ועל האויר נשאר שם דבנימין והנה מבואר בספ"ד דמדות דלכך נקרא ביהמ"ק אריאל משום דקצר מלמטה ורחב למעלה וע' פסחים דף פ"ז ע"א כתבנית היכל ור"ל דאשה ג"כ כן כמבואר ברכות דף ס"א וזהו ג"כ כוונת הגמ' סנהדרין דף צ"ח ע"ב דסנטר דמה כארי ע"ש ברש"י ור"ל אף דלגבי קרקע הוי דינא דמלכותא דינא ושלוחא דמלכא כמלכא כמבואר ב"ק דף קי"ג ע"ב מ"מ באויר לא מהני הפקעה שלהם וכן גבי קדושת א"י באויר לא שייך הך דובאו בה פריצים וחללוה דאין להם בו קנין וכבוש וע' ב"ב דף נ"ו פ"א כל שהראהו כו' ובספרי פ' פנחס ופ' ברכה ור"ל דהוא קידש בראיה שלו האויר וע' סוטה דף ט' ע"א דלא שלטו שונאיהם במעשי ידיהם ולכך נשאר קדוש לעולם דאין בו כבוש וכן מה שקידש דויד ג"כ לא בטיל ע' זבחים דף כ"ד ע"א ובהל' ביה"ב פ"ו הי"ד רק דהמחיצות נתבטלו ע' תוס' שבועות דף ט"ז וכן היכא דבעי בירה כמב' זבחים דף קי"ט ע"א וב"מ דף נ"ג ע"ב ומה שהקשו התוס' שם מבכורים שם הטעם דכל זמן שלא ראה פני הבית לא חל עליו שם ביכורים כלל לפי גירסא דידן במכות דף י"ט וע' בתוספתא ס' שקלים דהטעם משום דכתיב בית והא דאמר במכות שם משום מזבח ר"ל היכא דכבר הובא או כגון נוב וגבעון דיש עליהם שם בירה וע' ירוש' מעש"ש פ"ג ה"ו דאמר שם רואין את המחיצות כאילו הן עולות ובירוש' סנהדרין פ"א גבי הא דבונין ואח"כ מקדשין וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים פ"א ור"ל דאף דבמעילה דף י"ד מבואר דצריך לחלל דוקא במחובר שיהא שם בית עליו וע' שבת דף קכ"ה גבי תנור קמ"ל דאף אם הן עולות מן הארץ יש עליהן שם מחיצה וע' בכורות דף ח' ע"ב לבנא לן ביתא באוריא. אך כך דהנה ע' ברמב"ן ז"ל במלחמות ע"ז פ"ד דלגב כ"ש ליכא הך דובאו בה פריצים וחללוה והנה בנדרים דף ס"ב ע"א מבואר להיפך וע' בירוש' יומא פ"ג ה"ו דכ"ש צריך שיהא עשייתם בקודש ובתמורה דף ל"א ע"ב יליף שם מקרא ועשו לי משלי וזהו רק בעבודת צבור וא"ש הך דיומא דף ל"ה ע"ב דנקט עבודת יחיד ע"ש בתו"י ומה דמבואר בתענית דף כ"ז ובירוש' מגילה פ"א וכ"מ דיחיד מתנדב עצים ומבואר ג"כ במכות דף ח' ע"א דחטיבת עצים רשות וא"צ להיות חטוב לשם קרבן צ"ל בין ב' גזירים לשאר עצים גם י"ל דכיון דמשפי להו אח"כ כמבואר במנחות דף ק"א די בזה וע' במנחות דף כ"ב דמזבח ועצים ואש באים משל ציבור דוקא וע' ב"ב דף קכ"א ע"ב במ"ד שם דמוסיף יוסיף כו' ור"ל כך דקאי אעצים דהגזבר אסור לו לקצית מכאן ואילך מחמת תולעת ואסור להקדישו כמבואר במנחות דף פ"ה ע"ב ואף אם ישתייר השיעור בעץ המבואר בזבחים דף ס"ב ע"ב בלא תולעת וע' במנחות דף פ"ה גבי רוב חיטי ובב"ק דף צ"ח ע"ב כאן בהרקיבו מקצתן ושם ג"כ י"ל אם הכוונה דמקצת כאו"א או דמקצת החיטים כמו במנחות וע' בירוש' שם בב"ק דמחלק אם מחמת כנימא או מחמת תולעת ורש"י סוכות דף ל"ו ע"א גבי אתרוג תפוח וחולין דף מ"ח ע"א גבי כבד שהתליף. עכ"פ הגזבר אסור ליקח העצים שנקצו אח"כ אבל יחיד מתחילה הוא נוטלן ומתקנן ואח"כ מתנדבן לציבור וכן גבי פ"א גבי הני דצריך שיגוד או יתלוש ע' בכורות דף כ"ה ודף מ"ד זה צריך לעשות קודם שיבוא ליד גזבר וע' ע"ז דף כ"ד ע"א דהא דאסור לקנות פ"א מגוי זה רק ציבור אבל יחיד שרי ואח"כ מוכר לציבור. עכ"פ היכא דהוי גדר כלי שרת צריך לעשותן בקדושה ולכך אין בהם הך דובאו בה פריצים וחללוה משא"כ גבי בנין כיון דקי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין שייך בהו ובאו בה כו' דהוי כקודם ההקדש משא"כ האויר אינו יכול להפקיע כמש"כ עכ"פ בסמוך לספר האויר רחב מן הקרקע ולכך נקרא ארי כמש"כ:

3 הדרן פתח ↗

הֲדְרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת וְהֲדְרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֶב נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאֲמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא תָּמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי עַד עוֹלָם. וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא. וּלְאַחֲיָאָה מֵתַיָּא. וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא. וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְׁלֵם. וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ. וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נֻכְרָאָה מִן אַרְעָא. וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ. וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא בעשי"ת לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן. עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא בא"י: קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בעשי"ת הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

1 מה עופות הקלים בדינם, שאין המום פוסל בהן, בכל זאת זמן פוסל בהן, קדשי במה קטנה שהמום פוסל בהן, אינו דין שזמן פוסל בהן?

2 ויש לדחות קל וחומר זה: מה לעופות שיש בהם צד חומרה, שכן אין הזר כשר בהן בהקרבתן, תאמר בבמה קטנה שהזר כשר בה, ולכן לא יהא זמן פסול בה! תלמוד לומר: "וזאת תורת זבח השלמים" ויקרא ז, יא להשוות את כל השלמים זה לזה — לעשות לקיים דין זמן בבמה קטנה שיהא נוהג כדין זמן של במה גדולה.

1 הגהות יעב"ץ פתח ↗

רש"י ד"ה זמן פוסל וכו' אלמא פסל בהו זמן כצ"ל:

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומה שהביא שם עוד ראי' מפ"ק דע"ז י"ג ע"ב דפרכינן ולישוויי' גיסטרא. אמר אביי אמר קרא וכו'. רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוא. ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה. השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום וכו' עיי"ש. והשתא אליבא דמאן אמרה רבא. אי אליבא דמ"ד קידשה לעתיד לבוא. הא לדידי' מקריבין אע"פ שאין בית. וא"כ חזי להקרבה וכדאר"י בפרק השוחט והמעלה דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב משום דקידשה לעתיד לבוא והו"ל ראוי לפתח אהל מועד. וא"כ הכא נמי ליחייב משום מטיל מום. ואי אליבא דמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא. כ"ש דחייב משום מטיל מום. אם איתא דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא הבמות מותרות בזה"ז לגמרי. דהא חזי להקרבה בתמותו וכשנעשה בע"מ מיפסל בבמה. כדאמרינן שלהי זבחים קדשי במה קטנה המום פוסל בהם. וכיון שכן המטיל מום בבמה קטנה עובר משום כל מום לא יהי' בו. כיון דקרינן. בי' תמים יהי' לרצון. ומיהו לפמש"כ התוס' שם ובפ"ו דזבחים ס"א ע"א לחד תירוצא דר"י דאמר המעלה בחוץ בזה"ז חייב. היינו דוקא בהקטרה דלא בעי מזבח. אבל בשחיטה דצריך לזרוק הדם. אפי' ר"י מודה דפטור. דזריקה בעי מזבח ובזה"ז ליכא מזבח במקומו. א"כ שפיר י"ל דרבא אליבא דמ"ד קידשה קאמר דנראה כמטיל מום בקדשים ולאו מום מעליא. משום דאע"ג דקידשה לע"ל מ"מ הא ליכא מזבח. אבל למ"ד לא קידשה איכא למימר דכיון דלדידי' הותרו הבמות בזה"ז הו"ל ראוי להקרבה ומום מעליא הוא ולא כדברי הר"ח. אלא דמ"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ. והיינו ע"כ אליבא דר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ חייב. ואנן לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי' כפירש"י שם. אלמא דדחיק לאוקמי מילתא דרבא ככ"ע אפי' כמאן דלית הלכתא כוותי'. והשתא תקשה דאכתי מ"מ לא אתיא מילתא דרבא ככ"ע. דהא למ"ד לא קידש לע"ל מאי מפני שנראה כמטיל מום דקאמר רבא. הא מום מעליא הוא כיון דראוי להקרבה. אם איתא דלמ"ד לא קידשה הבמות מותרות. אע"כ כדברי הר"ח דלכ"ע הבמות אסורות עכת"ד שם עיי"ש. ולדידי גם מהא לא איריא מידי. דשפיר י"ל דמילתא דרבא אתיא אפי' למ"ד לא קידשה והבמות מותרות. ומ"מ אין זה מום מעליא. דמאי דפשיטא לי' דבקדשי במה קטנה מוזהר בהן בלאו דכל מום לא יהי' בו להתחייב עליהן משום מטיל מום. לדידי מיבעיא לי טובא. דהא בפ"ב דבכורות מבואר דאי לאו דאית לן קרא יתירה לרבויי. הוה לן למימר דבע"מ ראוי להקריב לכתחילה בבמה קטנה. אלא דגלי לן יתורא דקרא לרבות זובח בהמה בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שעובר בל"ת. כדאמרינן התם י"ד ע"ב עיי"ש. וא"כ אכתי אין לנו אלא לאו למקריב בע"מ דגלי קרא. אבל ללאו דמטיל מום בקדשי במה קטנה דלא גלי קרא מהיכא תיתי לן. וכל כמה דלא גלי קרא ודאי אית לן למימר דאין קדשי במה קטנה בכלל לאו זה. ועי' בבכורות ל"ה ע"א ובפירש"י שם בד"ה דאי אשמעינן וכו'. ובמש"כ התוס' יו"ט והרמ"ז שם עייש"ה. ואפי' להרמ"ז אין זה ענין לכאן. די"ל דהתם לא קאי אלא על קדשי ישראל דהו"ל קדשי המקדש. אבל בקדשי נכרים שהקדישו להקריב בבמה שלהם. לעולם אימא לך דלית בהו איסור להטיל בהן מום. ואפי' בקדשי במה דישראל בשעת היתר במות. ובלא"ה דברי הרמ"ז ז"ל שם תמוהים ואכמ"ל בזה:

2 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וזאת תורת. וזאת תורת זבח השלמים – לעשות זמן בבמה קטנה כזמן בבמה גדולה יטבמה גדולה נקראת במה של צבור שהיתה בנוב וגבעון ובגלגל, ובמה קטנה נקראת כל במת יחיד שכל אחד עשה לעצמו, וכן נקראו בגמ' בכ"מ במת צבור ובמת יחיד, ונתבארו ענין הבמות לפנינו לעיל ר"פ ויקרא ולקמן ר"פ ראה. ובאור הענין אע"פ שיש הרבה חלוקים בין במה גדולה לבמה קטנה כמבואר ר"פ ויקרא, אבל לענין אם חישב על קרבן בשעת שחיטה לאכול או להקריב אחר זמן הראוי פסול הקרבן בכל הבמות. וטעם הדיוק מלשון זה הוא עפ"י מה דדרשינן בכ"מ דכתיב וזאת תורת בלשון יחיד תורה אחת לכל פרטי הכלל, כמו בר"פ זו זאת תורת העולה תורה אחת לכל העולין, ושם פ' ז' וזאת תורת המנחה, ופ' י"ח זאת תורת החטאת, ועוד, וה"נ כן, זאת תורת השלמים, כל השלמים בכל מקום שהן נשחטין. .זבחים ק"כ ב'

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

כל הקרבנות נקראים זבחים וכו'. ותמוה הא קרבנות עוף לא איקרי זבח כדאיתא בזבחים דף ק"כ ולדבר זה העירני ידידנ"פ הרב הגאון הנשיא מו"ה אברהם מ"ש פראנקל נ"י ונראה דהנה בחגיגה דף ח' איתא דא"י ידי חגיגה משלמי שמחה בקרבנות עוף ומפרש ר"א משום דאין שמחה אלא בבשר בהמה ותוס' הוקשה הא טעמא אחרינא איכא דלא איקרי זבח שלמים כדאיתא בזבחים וכן איתא באמת בירושלמי הטעם דלא איקרי זבח שלמים והנה ע"כ לומר דר"א פליג אהאי וס"ל דגם עופות איקרי זבח ורבינו בה' חגיגה כתב הטעם משום דאין שמחה אלא בבשר בהמה א"כ ס"ל כר' אשי דגם עופות בכלל זבח לכן שפיר כ' רבינו דכל קרבנות איקרי זבח וא"ש.

2 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

ופוחח שאמרו במגילה כ״ד א׳ פירש״י כבוד הציבור ואי מחלו אפשר לי״א נושא משא״כ אי דומיא דעבודה עפר״ח ס״ל ובעל מום תי׳ הט״ז כ״ז. ושלא נטל ידיו י״ל מה״ט ובסעיף וי״ו עד הפרק כמו לעבודה ובא״ח בשם בעל התמיד שנהגו לרחוץ רגלים אפשר מהטעם הזה. אלא דקשה א״כ כולנו טמאי מתים ולומר ההיקש ברכה לעבודה בבמה אדרבה זרות כשר וטמא פסול ע׳ סוף זבחים וי״ל בדוחק דטומאת מת עובד בק״צ ונ״כ אפשר צורך ציבור הוא ודוחק מכמה טעמים ועוד שא״כ טומאת זבים וכדומה מא״ל:

« ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״כ ע״א